| |
| החכם והסוחרים | |
 |
|
|
|
מעשה בתלמיד-חכם אחד שנסע בספינה. באותה ספינה נסעו סוחרים עשירים, שהובילו עמם סחורות. היו הסוחרים מתגאים בסחורותיהם איש לפני רעהו ומתארים את העסקים המוצלחים שצפויים להם.
רק היהודי החכם ישב עם ספריו ולמד, ולא השתתף בשיחותיהם של הסוחרים.
שאלו הסוחרים את היהודי: "האם גם אתה מוליך עמך סחורה?".
השיב החכם: "כן, אך סחורתי יקרה יותר מכל סחורותיכם".
שמעו כך הסוחרים והתחילו לנסות לנחש איזו סחורה יקרה זו שמוביל עמו היהודי. אחד אמר: "ודאי הוא מוביל משי יקר". שני אמר: "אני חושב שיש עמו תכשיטי-זהב מרהיבים". שלישי אמר: "ואולי הוא נושא עמו יהלומים ואבנים יקרות אחרות?".
מרוב סקרנותם החלו לחפש את הסחורה. הם שאלו את רב-החובל היכן מצויה סחורתו של היהודי. אמר להם רב-החובל: "היהודי הזה לא הביא עמו שום סחורה". בדקו הסוחרים בחדרו, וראו שאין גם שם זכר לסחורה כלשהי. כך חיפשו ובדקו ולא מצאו דבר.
לגלגו הסוחרים על היהודי: "לא סוחר אתה, אלא סתם עני שאין לו מאומה". אך החכם שתק ולא השיב להם מלה.
הספינה המשיכה במסעה ולפתע התנפלו שודדי-ים על האניה ולקחו את כל הסחורה שהיתה בה. הסוחרים העשירים נותרו בלי כסף ובלי רכוש, רק עם בגדיהם אשר לעורם.
אמר להם החכם: "עכשיו תיווכחו שסחורתי יקרה יותר משלכם".
כשהגיעו ליבשה, נכנס החכם לבית-המדרש והחל לשוחח בדברי-תורה עם יושבי בית- המדרש. הללו ראו מיד כי האורח הוא חכם גדול. מיהרו להזמין את כל תלמידי- החכמים, והאורח דרש לפניהם דרשה נפלאה ועמוקה.
אחרי הדרשה הכינו לכבודו סעודה גדולה וכיבדוהו כבוד רב. אחר החכם למארחיו: "אנא מכם, דאגו גם לסוחרים שבאו עמי בספינה, אשר שודדים גזלו מהם את כל סחורותיהם והשאירום בעירום ובחוסר-כל". שמעו היהודים בקולו, הכינו אכסניה לסוחרים ונתנו להם כסף שיוכלו לקנות אוכל ולחזור לבתיהם".
היו הסוחרים מלאי תודה לחכם, ובאו לבקש את סליחתו על שלגלגו עליו בהיותם בספינה. אמר להם: "הלא אמרתי לכם שסחורתי יקרה יותר משלכם; הסחורה שלכם יכולה להינטל מכם, ואילו סחורתי קיימת לעד".
ועל כך אמר דוד המלך: "טוב לי תורת-פיך מאלפי זהב וכסף".
|
|
|
ילד אנדיאני ניגש אל סבו וסיפר לו על כעסו הרב על חבר שעשה לו עוול...
הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע: "אספר לך סיפור. גם אני לעתים חשתי שנאה עזה
כלפי אלה אשר לקחו כל כך הרבה, ואפילו לא הרגישו שום חרטה.
אך, מה בעצם השינאה עושה? היא מתישה אותנו. השינאה כלל אינה מזיקה לאויבינו.
זה כמו להחזיק רעל ביד, ולקוות שהאויב ימות."
"גם אני נלחמתי רבות עם רגשות אלה. זה כאילו שישנם שני זאבים בתוכי. זאב אחד בעל לב טוב
אינו מזיק. הוא חי בהרמוניה עם כל מי שמסביבו, ואינו נפגע כשאין כוונה לפגוע בו.
הוא נלחם רק כשצריך, וגם אז הוא עושה זאת בצורה נכונה."
"אבל...הזאב השני...אוי...הדבר הכי קטן גורם לו לאבד את עשתונותיו. הוא רב עם כל אחד,
כל הזמן, ללא סיבה. הוא אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך.
זהו כעס חסר תוחלת, מכיוון שהוא איננו מוביל לשום מקום, ולא יכול לשנות מאומה."
"לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים בתוכי. שניהם מנסים לשלוט ברוחי."
הילד הסתכל בענין רב אל תוך עיניו של סבו, ושאל:
"איזה מביניהם מנצח?"
הסבא חייך וענה: "זה שאני מאכיל אותו."
איזהו עשיר? השמח בחלקו! נקודה למחשבה..
יום אחד, אביה של משפחה עשירה מאוד, לקח את בנו לטיול באזור הכפר במטרה להראות לו עד כמה אנשים יכולים להיות עניים.
הם שהו מספר ימים ולילות בחווה אצל משפחה ענייה מאוד.
בחוזרם מהטיול שאל האב את בנו: "איך היה הטיול? נהנית?"
"היה גדול, אבא."
"האם ראית עד כמה עניים יכולים אנשים להיות?" שאל האב.
"כן". ענה הבן.
אז מה למדת מהטיול, בן?" שאל האב"
"ראיתי שלנו יש כלב אחד ולהם יש ארבעה, ענה לו בנו.
לנו יש בריכה שמגיעה עד אמצע החצר ולהם יש אפיק נחל שאין לו סוף.
לנו יש גופי תאורה מיובאים בגינה, להם יש את הכוכבים המנצנצים כיהלומים בשמי הלילה.
מרפסת הפטיו שלנו מגיעה עד לחצר השכנים, להם יש את כל האופק.
.
לנו יש פיסת נדל"ן לחיות עליה, להם יש שטחים עצומים שמגיעים מעבר למה שניתן לראות.
לנו יש משרתים שישרתו אותנו, והם משרתים אחרים.
אנחנו קונים את האוכל שלנו, והם מגדלים את שלהם.
לנו יש חומות מסביב לרכושנו כדי שיגנו עלינו, ולהם יש חברים שמגנים עליהם."
דברי הבן הותירו את האב המום, והבן הוסיף: "תודה אבא, שהראית לי כמה עניים אנחנו. לימדת אותי שהכל יחסי, מה שאחד רואה כחסר ערך, השני רואה כאוצר...
זמן רב מדי התעסקתי עם מה שאין לי במקום עם מה שיש לי להציע.
תודה אבא!"
ובחיבוק חם הוא עזב את אביו ההמום, ונכנס אל הבית.
מה צריך בן-אדם
למה אין לאדם מה שהוא רוצה?
כי הוא לא רוצה מה שיש לו...
אילו רצה מה שיש לו,
היה לו מה שהוא רוצה!
(הסבא מקלן)
=============================================================================
זהו סיפור על שני אחים שחיו יחדיו במשך הרבה שנים
בחוות שכנות עד שיום אחד…
על ויכוח טיפש, הסתכסכו. זאת הייתה הבעיה הרצינית הראשונה ב-40 שנה. כל החיים עבדו יחד את השדות, התחלקו במכונות, בידע, ידעו לעזור אחד את השני בעת הצורך
הכל התחיל עם אי הבנה עד ש… המצב נהפך לבלתי נסבל, חילוף מילים פוגעות ומרות
ואחרי זה… שבועות של שקט,
בוקר אחד מישהו דפק על דלת ביתו של האח הבכור. כשפתח עמד גבר עם ארגז ובו כלים של נגר. "אני זקוק לעבוד כמה ימים" אמר הזר. "אולי אתה זקוק לכמה תיקונים בחווה שאוכל לעזור לך?"
כן אמר בעל החווה, יש לי עבודה עבורך. תסתכל מעבר לנחל, האם אתה רואה את החווה הלבנה?? שם גר השכן שלי, האמת שהוא אחי הצעיר.
עד לא מזמן היה בננו שטח ירוק מדהים אבל הוא החליט להטות את אפיק הנחל על מנת שיחצה בננו ממש כגבול, בטוח עשה את המעשה הזה כדי להרגיז אותי, אבל הוא לא מכיר אותי, אני אחזיר לו…
אתה רואה את העצים שם על יד האסם? אני רוצה שתבנה לי גדר, 2 מטר גובה, לא רוצה לראותו בחיים …
והנגר אמר : נראה לי שאני מבין את המצב …
החוואי עזר לנגר להביא את הקרשים ולאסוף את הכלים ואז נסע העירה לסידורים.
עם רדת הערב, החוואי חזר ובדיוק הנגר
סיים את עבודתו.
החוואי נעצר במקומו המום לגמרא, עיניו כאילו יצאו מארובות העיניים, ולא הצליח להוציא מילה מפיו
במקום לא היה שום גדר אפילו לא בגובה 2 סנטימטר… במקומו היה גשר - גשר מקסים ומיוחד שאחד את שתי גדות הנחל…
ממש יצירה אומנותית ואיזה מעקה מיוחד…
ואז השכן, זאת אומרת אחיו הצעיר של החוואי התקרב וחבק בהתרגשות את אחיו המבוגר ולחש: "אתה באמת מיוחד …"
לבנות גשר אחרי כל מה שאמרתי ועשיתי…"
כל עוד שני האחים מתחבקים הנגר אסף את כליו והתכוון ללכת
אנא ממך … תישאר עוד כמה ימים אמר החוואי – יש לי עוד כמה דברים לתקן בחווה …
הייתי מאד רוצה להישאר אדוני אבל
יש לי עוד הרבה גשרים לבנות…
הרבה פעמים אנחנו נותנים לכעסים להרחיק אותנו מהאנשים שאנו אוהבים, הרבה פעמים אנחנו נותנים לגאווה להיות לפני הרגשות
אל תיתן שזה יקרה לך
תלמד לסלוח ותעריך מה שיש לך
זכור תמיד: לסלוח לא משנה את העבר
אבל משנה את העתיד
אל תרשה ששום "ברוגז" יקלקל קשר מיוחד
זכור שהשקט לפעמים היא התשובה הנכונה
תעשה כל מה שביכולתך כדי שהמקום היכן שאתה נמצא יהיה מוקף
בשלווה והרמוניה
ושתמיד תעבור על הגשר עם חיוך
==============================================================================
|
אלה שנות הילדות
כשאתה בא לעולם היא לוקחת אותך בידיים
אתה מודה לה בזה שאינך נראה כמו גולם
כשאתה בן שנה היא מטפלת ומקלחת אותך
אתה מודה לה, בוכה ומיילל כל הלילה
כשאתה בן שנתיים היא מלמדת אותך ללכת
אתה מודה לה, ורץ רחוק מכל הכוונים
כשאתה בן שלוש היא מבשלת מאכלים אהובים
אתה מודה לה, וזורק את הצלחת על הרצפה
כשאתה בן ארבע היא קונה לך צבעים ועפרונות
אתה מודה לה, ומצייר על שולחן האוכל
כשאתה בן חמש היא מלבישה אותך יפה לכבוד החג
אתה מודה לה, ורץ לערמת הזבל הקרובה
כשאתה בן שש היא לוקחת אותך לבית הספר
אתה מודה לה, וצורח "לא רוצה"
כשאתה בן שבע היא קונה לך כדור רגל
אתה מודה לה, וזורק אותו בחלון של השכנים
כשאתה בן שמונה היא קונה לך גלידה גדולה
אתה מודה לה, ומתלכלך בהנאה
כשאתה בן תשע היא שולחת אותך לשיעור פסנתר
אתה מודה לה, ושוכח לתרגל
כשאתה בן עשר היא מלווה אותך למסיבות ושיעורי ספורט
אתה מודה לה, ורץ מהמכונית ולא מסתכל אחורה
כשאתה בן אחת-עשרה היא לוקחת אותך ואת חבריך לסרט
אתה מודה לה, ומבקש לעשות משהו אחר
כשאתה בן שתיים-עשרה היא מבקשת ממך לא
לצפות בכמה תוכניות טלוויזיה
אתה מודה לה, ועושה את זה כשהיא עוזבת את הבית
אלה שנות הבגרות
כשאתה בן 13 היא מציעה תספורת מסודרת
אתה מודה לה ואומר שאין לה טעם
כשאתה בן 14 היא שולחת אותך למחנה קיץ
אתה מודה לה, ולא שולח לה אפילו מכתב אחד
כשאתה בן 15 היא מגיעה הביתה מהעבודה
אתה מודה לה, ומסתגר בחדרך הנעול
כשאתה בן 16 היא מלמדת אותך לנהוג ברכב
אתה מודה לה, ולוקח את הרכב בלי רשות
כשאתה בן 17 היא מצפה לשיחה חשובה בטלפון
אתה מודה לה, ומדבר עם חברך כל הלילה בטלפון
כשאתה בן 18 היא בוכה מאושר במסיבת סיום ביה"ס
אתה מודה לה, והולך לחגוג עם חברים
כשאתה בן 19 היא מלווה אותך ללשכת הגיוס
אתה מודה לה, ומתבייש לתת לה נשיקה וחיבוק
כשאתה בן 20 היא שואלת אם יש לך חברה
אתה מודה לה ואומר: "זאת לא הבעיה שלך!"
כשאתה בן 21 היא ממליצה על כוון בלימודים
אתה מודה לה, ואומר "לא רוצה להיות כמוך"
כשאתה בן 22 היא משלמת עבור לימודיך באוניברסיטה
אתה מודה לה, ושואל על כסף לנסיעה לחו"ל
כשאתה בן 23 היא קונה לך רהיטים לחדר שלך
אתה מודה לה, ואומר שהם מכוערים
כשאתה בן 24 היא פוגשת את החברה שלך ושואלת
על תוכניות לעתיד
אתה מודה לה, וצועק " אימא די........"
כשאתה בן 25 היא משלמת עבור מסיבת החתונה שלך
אתה מודה לה , והולך לגור בצד השני של העיר
כשאתה בן 30 היא מספרת לך על כתבה בקשר לתינוקות
אתה מודה לה, ואומר "הזמנים שונים עכשיו"
כשאתה בן 40 היא מזכירה לך יום הולדת של קרוב משפחה
אתה מודה לה, ואומר "אני מאוד עסוק"
כשאתה בן 50 היא לא מרגישה טוב ומבקשת שתלווה אותה לרופא
אתה מודה לה, ומקטר על תלות ההורים בילדים
ואז יום אחד היא בשקט מסתלקת מהעולם ומה שאתה יכול
לעשות הוא לבכות,
לזכור את כל מה שהיא היתה בשבילך
האישה שהיתה "אמא" , שהיתה לידך כל הזמן
שהקשיבה לשמחות ולאכזבות
שאל את עצמך "האם עשיתי עבורה משהו? האם הקשבתי
למצבי - הרוח שלה ?
האם ידעתי שהיא עייפה?"
היה עדין ואוהב, תכבד, זה בטח עבורה מאוד חשוב
אחד הולך, אך הזיכרון נשאר וגם הצער.
אהוב אותה יותר ממה שאתה אוהב את עצמך
כי קשה לחיות בלעדיה.
כותב אנונימי
==============================================================================
עורב ישב על עץ, ולא עשה כלום כל היום.
ארנב קטן ראה את העורב ושאל אותו:
"גם אני יכול לשבת כמוך ולא לעשות כלום כל היום?"
העורב ענה: "בודאי. למה לא?"
אז הארנב התיישב על האדמה מתחת לעורב ונח. לפתע הופיע שועל,
קפץ על הארנב וטרף אותו.
מוסר ההשכל של הסיפור:
כדי לשבת כל היום ולא לעשות כלום, צריך לשבת מאוד מאוד גבוה
יום אחד, נפל סוסו של אינדיאני זקן לבור עמוק. החיה זעקה במשך שעות בעוד האינדיאני חושב מה יעשה. לבסוף, הוא החליט שהסוס זקן ושבמילא יש למלא את הבור, פשוט לא היה טעם לנסות ולהוציא את החיה.
הוא הזמין את כל השבט שיעזור לו. כולם החלו שופכים עפר לתוך הבור. בתחילה, הבין הסוס מה מתרחש ובכה מרות. אז, להפתעת כולם, הוא השתתק.
כמה דקות אחר כך, הביט האינדיאני הזקן מטה אל הבור ונדהם למראה עיניו. עם כל חופן עפר שפגע בגבו, עשה הסוס דבר-מה מדהים! הוא היה מנער את העפר וצועד צעד אחד למעלה. במהרה, נדהמו כולם לראות את הסוס צועד אל מעבר לשפת הבור ומסתלק בדהרה!
החיים ישפכו עליך עפר, מכל הסוגים. כל שעליך לעשות כדי לצאת מהבור הוא לנער את העפר מעל גבך ולצעוד צעד אחד למעלה. כל אחת מהצרות שלנו היא אבן-דרך. אנו יכולים לצאת מהבורות העמוקים ביותר על ידי כך שלא נעצור ולא נכנע לעולם! כל שעלינו לעשות הוא להתנער, ולצעוד צעד אחד למעלה.
ארבעת הנרות
ארבעה נרות דלקו לאיטם.
הכול סביב כה שקט, אפשר היה לשמוע לחשם.
אמר הנר הראשון:
"אני השלום"
מעטים מדי עושים מעט מדי לקיומי, אני חש שקיצי קרב. ולהבתו דעכה לאיטה עד שנפחה נשמתה....
אמר הנר השני:
"אני אמונה"
לדאבוני הרב מסתדרים היום בלעדי. אינני מוצא הצדקה כלשהי שאוסיף לדלוק עד סופי. כשסיים הנר את דבריו רוח קלה כיבתה אותו ולא יסף עוד...
הנר השלישי חיכה בסבלנות לתורו ואמר בצער:
"אני אהבה"
אין בי עוד כוח להוסיף ולדלוק. האנושות חדלה להעריך נכונה את חשיבותי. האנשים הפסיקו לאהוב אפילו את הקרובים להם ביותר. מיד לאחר שסיים לומר את דבריו נפח את אורו...
לפתע... נכנס לחדר ילד , הבחין בשלושת הנרות הכבויים. "אתם אמורים לתת מאורכם עד כלותכם". אמר הילד ולא הצליח לעצור את פרץ דמעותיו.
ואז אמר הנר הרביעי:
אל חשש פעוט, כל עוד דולק אני שנינו נצליח לשוב ולהצית את הנרות הכבויים:
"אני "התקווה"
בעיניים בוהקות, לפת הילד בנר התקווה והצית את הנרות הכבויים.
להבת התקווה אסור לה שתכבה לעולם.
הוסף תגובה